רבקה ססובר פלד מציירת מודלים בסטודיו. במקביל, בדומה לאמנים האימפרסיוניסטים היא יוצאת מן הסטודיו למסע חיפוש אחר סביבה, נושא, אור וצבע. את כַּן הציור מחליפה המצלמה הדיגיטלית. בכוונה תחילה ובעין מושכלת היא לוכדת רגעים הקרובים ללִבּה תוך שׂימַת לב לאור, לצבע ולקומפוזיציה.
עם שובה לסטודיו, הופך הצילום למודל. רגעי הצילום פותחים תהליך ממושך של חיפוש וחקירה ונמשכים אל הבד. צבעוניות הצילום נשמרת בקפידה ולעִתים גם הקומפוזיציה. אך יש והיא מתפרקת לפיסות-פיסות המקבלות על הבד חיים משל עצמן. זיכרונות שמקורם בהתבוננות, קורמים עור וגידים בצבעי השמן, במשיכות המכחול הארוכות והבטוחות. האמנית מזמינה את הצופה לחוויה משותפת: "אני רוצה להראות לכם את מה שאני רואה, ולכן אני גם מציירת."
הילד התל אביבי הוא נושא השב וחוזר בעבודות של ססובר פלד. תחילה ריתקו אותה התנועה, הצבעים, האור וההשתקפויות במים. במהרה מצאה עצמה מתבוננת מרותקת בילדים השקועים בעולמם - מנותקים מן ההמולה. נסחפת אחר הריכוז, הרצינות והתום. "את הילדים המאכלסים את הציורים שלי" היא אומרת "מצאתי. לא חיפשתי, לא תכננתי, לא ביימתי." אך תיאור הילדים והסוסים במים בחוף ולנסיה של יואכים סורויה הספרדי והמתרחצים של ג'ורג' סרה היו תמיד ברקע.
תמונתו של הצלם ניר כפרי בעיתון "הארץ" לכדה את עינה. הייתה זו קייטנת ילדים לילדי הג'יהאד האסלאמי בחוף עזה. התמונות צולמו בעת שליחות מטעם העיתון ברצועת עזה. נסיבות הצילום היו מקריות ולא מתוכננות. הצלם והציירת שלא היו מודעים זה לזה, חולקים התעניינות משותפת בילדים, הקפדה מודעת על יצירת קומפוזיציה, התייחסות לתנועה והשפעת קרני האור על הנוף. העין של הצלם ושל הציירת אינה תמימה. עבור ססובר פלד, הצילום מן העיתון הפך למודל ששימש השראה ליצירת סדרת תמונות. היא חוקרת את השלם וחלקיו, מפרקת ובונה מחדש. המבט האינטימי בילדים בלתי נמנע.
הערים עזה ותל אביב שוכנות לחוף אותו הים: ים כחול, חול זהוב ורך, שמש ואור מסנוור. כה קרובות כה רחוקות.
ילדים בחופשת הקיץ, דומה כי שמחת הרוחצים משותפת, אוניברסאלית. האמנם? התיאור התמים לכאורה של המתרחצים בחוף עזה, מגלה תיאור סוריאליסטי הזוי נסוך הומור מריר: בין נשים, בנות ובנים בלבוש מלא או חלקי הרוחצים בים, מובלים חמורים בחבל, על צוואר חמור תלוי לפעמים גלגל פנימי של מכונית כגלגל הצלה. ממול בתל אביב, חוף מוסדר, סוכת מציל, כיסאות פלסטיק וילדים בבגדי ים. "מעבר לפן הוויזואלי והפן האוניברסאלי, האור, הצבעוניות, ריבוי הדמויות" אומרת האמנית "יש כאן משל לסיפור הפלסטיני, על כל הטרגיות שבו. לא הייתי רוצה להבליע אלא להבליט."
האמנית המתעניינת בעולמם של הילדים, מגלה כי בהמולת ההמון הצוהל, הילד היחיד הוא בודד, והשִניות נעלמת. עזה, תל אביב – הילדים שקועים בעולמם באופן זהה. השימוש בבקבוק הפלסטיק ליצירת ארמון בחול – אותו הריכוז ואותו התום.
ססובר פלד מתבוננת ומציירת, אינה כופה על הצופה דבר. אך המתבונן החי במציאות המורכבת נותר תוהה על החמור כמשל, על גורל הילדים מזה ומזה, אימתי ייפגשו ובאילו נסיבות.
אוצרת: לי-היא חבס
Comentarios