חופים הם לפעמים

חופים הם לפעמים גלריית בית האמנות של מבשרת מציגה: "לחוף אותו ים", תערוכתה של רבקה ססובר-פלד בהשראת צילומיו האותנטיים של ניר כפרי, אשר תעד ילדים פלשתינאים המשחקים בחוף עזה ובמקביל ילדים המשתעשעים בחוף תל אביב. כדאי לראות. 25/12/2009 שלמה הר-פז ביום שישי האחרון נפתחה תערוכתה של רבקה ססובר-פלד בגלריית בית האמנות בהשתתפות קהל רב, שוחרי אמנות, אמנים, בני משפחת פלד ורבים מחברי המועצה. העבודות בתערוכה נעשו על פי צילומיו של ניר כפרי (אחד הזוכים השנה בפרס "עדות מקומית" על מיזם צילומים אחר שלו), אשר צילם ילדים פלשתינאים המשחקים בחוף עזה. מנגד מוצגים ציורי ילדים המשחקים גם הם לחופו של אותו ים תיכון, אם כי בחוף תל-אביב. עוד לפני שניגע בדומה ובשונה במהות ובמשמעות ההתרחשויות בחופים השונים, כדאי לתת את הדעת על עצם הבחירה של רבקה להשתמש דווקא בצילומיו של ניר כפרי ולא בצילומיה, כפי שהיא נעזרת בהם כשמדובר בחוף התל-אביבי. ניר כפרי הוא צלם ישראלי, לא פלשתינאי כמובן, עם תפיסת עולם פוליטית. צלם יצירתי, שהוא גם צלם עיתונות המתעד מצבים והתרחשויות בארץ, בגדה ובעזה. תמונה שצילם כפרי והופיעה בעיתון "הארץ" לכדה את עינה של רבקה. זהו צילום המתעד קייטנת ילדים לילדי הג'יהאד האסלאמי בחוף עזה. התמונות צולמו בעת שליחות מטעם העיתון ברצועת עזה, והאוצרת לי היא חבס חושפת את צד האמנית ססובר-פלד: "נסיבות הצילום היו מקריות ולא מתוכננות. רבקה נכבשה על ידי הצילום ונולד לה הרעיון להשתמש בצילומים אלה לצורך עבודתה", לכן כפי שראוי היא פנתה אל ניר כדי לבקש את רשותו, ומהקשר הזה נולד גם דו שיח שבוודאי תרם להמשך פורה. ניר העביר לרבקה עוד מצילומיו, וכך נוצרה תערוכה שלמה. טועה מי שחושב כי השימוש בצילומים בכלל ובצילומיו של אחר בפרט הוא פשוט, כיוון שכעת נשאלות שאלות לא קלות שבכוונה אני משאיר אותן פתוחות כדי שכל אחד יוכל לענות לעצמו את התשובות על פי הגיונו הבריא: מדוע לא להשאיר את הצילומים שיעמדו בזכות עצמם ללא צורך בהעברתם לציור על בד? האם הצילומים והציורים שצויירו על פי הצילומים יכולים לחיות אלה בצד אלה? מה הערך המוסף שיכולים להביא הציורים אל הצילומים? יכולות להישאל גם שאלות שוליים כמו מה יכולה להיות סיבת מוכנותו של הצלם שמישהו ישתמש בצילומיו לצורך ציורים? וכאן אני דווקא מכוון את הצופה, שכן השאלה נשאלה מנקודת מבט של יוצרים, לכן אענה רק במקצת. ברור שהצלם מרגיש מוחמא מעצם הבקשה להשתמש בצילומיו ומההתעניינות בהם, ובנוסף קיים אלמנט הסקרנות - לראות כיצד הופך צילומו גם למשהו אחר מאשר אותה נקודת מוצא שלו המקורית - צילום שמתגלם ביצירה ההופכת לציור שמן על בד. הדגש העיקרי שהצלם מציב לעצמו מעבר לקומפוזיציה, האור והצל הוא בעיקר תוכני-תעודי. מצבה של רבקה פלד כאמנית היה ניטראלי יותר מאשר של ניר. הוא ודאי היה אפוף במודעות פוליטית-חברתית חזקה כשלחץ על כפתור המצלמה וצילם כאמן-צלם אולי, אך בעיקר כמי שנמצא במשימה מטעם העיתון. ואילו בציוריה של רבקה, כפי שגם מדגישה לי היא חבס האוצרת, שימת הלב היא על האור, ההשתקפויות והריצודים של המים, הצבע והקומפוזיציה ועל "הילדים השקועים בעולמם - מנותקים מן העולם". אתה נזכר לפתע בשימוש שעשה גל ויינשטיין בצילומיו של פטר מירום, אלא שגל הרחיק לכת בפרשנות אישית ובחומריות (צמר פלדה) לא אופיינית. רבקה מטפלת בצילום באופן זהיר יותר ואינה מתרחקת יותר מדי מהמקור, כשמאידך צבע השמן, הטכניקה והטקסטורה בכל זאת משפיעים ויוצרים אפקטים ייחודיים משלהם על הבד, וזו אגב יכולה לשמש כאחת התשובות לשאלות שנשאלו קודם. אז אנו שמים דגש קל על אלמנט ההשוואה בין ילדי חוף עזה לילדי חוף תל אביב, האם להשוואה יש תוקף ומשמעות? האם ההשוואה היא חברתית, סוציולוגית, פסיכולוגית, או פוליטית בעיקרה? האם לדעתכם רבקה היתה ערה לשאלות אלה בשעת תהליך היצירה או אכן הדגש היה ציור אמנותי-יצירתי בעיקרו? או גם וגם? אלה שאלות שכדאי שהצופה ישאל את עצמו לנוכח הציורים המוצגים לפניו בתערוכה ל"חוף אותו ים" המתקיימת זה עתה בגלריית בית האמנות במבשרת.