מתהלכת ברחובות, ורואה 'ציורים'. על ציורי האורבניים- 2008

כשאני מסתובבת במקומות מוכרים, או חדשים, אני רואה תמונות , שהייתי רוצה לצייר אותן על הבד. אלא שהמראות חולפים, או זו אני שחולפת, והציורים נשארים בראשי בלבד.

בכל שנות היצירה שלי, הגירוי לציור בא ממראה העיניים. אני יוצאת לצייר בטבע, או מציירת דמות או מודל. אז נוצר דו שיח, לעיתים -פלירט, ולפעמים, מאבק עם הנושא. נוף משתנה תדיר מול העיניים, וכך גם פנים של בן אדם, שאתה יושב מולו ומנסה ללכוד את רוחו על הבד. והדברים מסתבכים יותר, ככל שהעבודה מתקדמת, כי הרי איני מסיימת ציור בפעם אחת, וגם האובייקט וגם הסובייקט, אינם נשארים שוב אותם למשך ימים או שבועות. כך שהרושם הראשון, אותו הגירוי החזק , שהוביל ליצירה, משחק עמי כבמחבואים, מתעתע ומבקש שאחפש אותו שוב ושוב במשך כל תהליך הציור.

שתי הסדרות של ציורי תל- אביב וציורי מדריד, נוצרו בעקבות שני סיורים , שבהם צדתי תמונות לציור. מה שמצאתי- צילמתי. לצילומים אין איכויות בפני עצמם, אך אני מצאתי בהם את חומר הגלם ל'נושאים הציוריים' שממנו פיתחתי את ציורי. ההתמודדות בעבודה עם צילום היתה שונה ומרתקת בעבורי, וגם בה חלה התפתחות תוך כדי תהליך העבודה על הציורים, מנאמנות מוחלטת לצילום, העתקה כמעט, ועד לבחירת התמצית שהיתה 'הנושא ' שמשך אותי מלכתחילה. שתי הערים- מוכרות לי, וזרות לי. אף אחת מהן אינה עירי, בשתיהן אני תיירת. חווית התיירת, אולי היא שמאפשרת לי את התחושה החזקה להוויה השונה, שאני חשה בכל אחת מהן. שתי ערים שטופות שמש, ואורן מספר סיפור אחד ברחובות מדריד, וסיפור שונה- בתל אביב.